שעה לפני חצות 

מתוך עשרה קבין של רשעות אשר ירדו לעולם, המוסד לביטוח לאומי שלנו נטל תשעה מהם.

כך, למרבה הצער, מתברר בכל פעם מחדש.

רוע לב, אטימות, חוסר רגישות. אפילו מילים אלה אינן מיטיבות לתאר את מסכת ההתעללות שעוברים מבוטחים המבקשים לממש את זכויותיהם בביטוח הלאומי.

"מזל טוב", בישרו הרופאים המיילדים לרבקה לב, "יש לך בת מקסימה. מלאת חיים".

אלא שמייד התברר כי התינוקת נולדה פגה. היא חייבת להישאר בפגייה עוד מספר שבועות, קבעו הרופאים.

בבוקר יום ה- 14 לאשפוז, הודיעה רופאת המחלקה כי חייבים להשאיר את התינוקת עוד מספר ימים.

אולם לקראת חצות הלילה הרופאה שינתה את טעמה ודרשה מהאם כי תפנה את בתה מהפגייה באופן מיידי. "אני מקווה שתביני אותנו. בבית החולים נולדה שלישיה", הסבירה הרופאה ללב, "נוצר בפגייה עומס יתר של פגים. בית החולים לא יכול לעמוד בעומס".

לב הבינה למצוקת בית החולים. בשעה אחת עשרה בלילה, בהליך שחרור חפוז, היא ובתה עזבו את בית החולים.

לב, כמו כל הנשים העובדות בארצנו, מפרישה ממשכורתה מידי חודש בחודשו סכומים נכבדים למימון זכויותיה בביטוח הלאומי.

אחת מזכויות אלה, היא זכותה של יולדת לקבל תגמולי ביטוח, אם במהלך חופשת הלידה היא נאלצת להתאשפז, או לאשפז את תינוקה בבית החולים לתקופה העולה על שבועיים.

לב פנתה אם כן לביטוח הלאומי וביקשה לקבל תגמולי ביטוח עבור התקופה בה אושפזה התינוקת הפגה שלה בבית החולים.

עיני הנץ החדות של פקידי הביטוח הלאומי הבחינו כי בית החולים שחרר את הפגה בטרם חלפה היממה ה-14. שעה אחת לפני חצות.

צר לנו, הודיעו נציגי הביטוח הלאומי, אולם עבור תקופת האשפוז של ילדתך לא נוכל לשלם לך דבר. הילדה לא הייתה מאושפזת שבועיים.

אבל הילדה הייתה בבית החולים 14 יום, השיבה לב.

זה נכון, הודו פקידי הביטוח הלאומי, היא הייתה מאושפזת 14 יום בבית החולים, אבל לא 14 יממות מלאות. את היממה ה- 14 היא לא השלימה במלואה. חסרה לנו שעה אחת.

זו לא רשעות לדחות לי את התביעה רק בגלל שעה אחת, הקשתה לב.

זה לא חוסר אחריות להפוך לאם בישראל מבלי להיזהר לא לצאת פראיירית, הקשו חזרה פקידי הביטוח הלאומי. איך תגדלי את בתך אם את לא יודעת כי בישראל לא עושים צעד בלי עורך דין. להשתחרר מבית החולים בניגוד להמלצה של רופא, זה לא נורא. אבל בלי המלצה של עורך דין, זה איום ונורא. מי שמע על טיפשות שכזו?

אתם פוגעים בי, ביקשה לב מסילות לליבם של נציגי הביטוח הלאומי, רק משום שלא צפצפתי על הנסיבות החריגות שפקדו את בית החולים. הרי אלמלא העומס בפגיה, בתי הייתה נשארת עוד מספר ימים בבית החולים.

זה נכון, הודו נציגי הביטוח הלאומי אך בד בבד הקשיחו את ליבם, צריך להקפיד על קוצו של יוד. גם שעה אחת היא זמן שצריך להתחשב בו.

עניינה של רבקה לב הונח על שולחנו של השופט מיכאל שפיצר, נשיא בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

אולי בכל זאת תשקלו את עמדתכם מחדש, הציע השופט לנציגי הביטוח הלאומי.

ממש לא, הודיעו נציגי הביטוח הלאומי לשופט. וגם לך, עם כל הכבוד, התריסו בשופט, אין סמכות להאריך למבוטח את המועד, אפילו לא בדקה אחת.

אין מדובר ב"הארכת מועד", ניסה השופט שפיצר להסביר להם, מדובר במבוטחת ובתה שפונו בעל כורחן מבית החולים בשל לחץ חריג שהתהווה בו. הפינוי אף נעשה בשעת לילה חריגה כשלעצמה, אחת עשרה בלילה. מדובר בסיטואציה נדירה ומיוחדת שחייבה את שחרור האם ובתה באופן מיידי מבית החולים.

אין ספק, הוסיף השופט, כי אלמלא לידתה של אותה שלישיה בבית החולים הייתה בתה של המבוטחת נשארת לאשפוז זמן מה נוסף ובכל מקרה חוצה את סף 14 הימים הנדרשים. מדובר בסיטואציה שבה מתקבלת החלטה רפואית מובהקת איזה סיכון ניתן לקחת ואת מי לשחרר מבית החולים כדי לטפל במי שנמצא בסיכון גבוה יותר.

בנסיבות אלה, פסק השופט שפיצר, יש לקבל את התביעה, במיוחד שעה שמדובר בשעה אחת החסרה להשלמת המכסה, כשלמעשה המבוטחת ובתה שוחררו בכפיה מבית החולים.

רבקה לב קיבלה אם כן את זכויותיה, אולם למרבה הצער, יש לקחת בחשבון כי למזלה היא נפלה על השופט שפיצר.

הלוואי שאטעה, אולם לפי ניסיוני, מרבית שופטי בית הדין לעבודה היו דוחים את תביעתה, הכול בשל שעה אחת.

השופטים מתלוננים על העומס בבתי המשפט. הנה אחת הסיבות לעומס. אילו השופטים היו מגיבים ופוסקים הוצאות אישיות על פקידי הביטוח הלאומי הדוחים תביעות כך סתם, אין כל ספק כי השופטים היו מתפנים לעסוק במחלוקות אמתיות.